השבוע בפינתנו, נעשה קצת כבוד לשמאליים, נכיר את קבוצת החוץ הגרועה בהיסטוריה, ונקנח עם שחקן עבר שמצא בית חדש בסין.
1. מה משותף לביל ראסל, ג'וליוס רנדל, וויליס ריד, ג'יימס הארדן וג'וש סמית'?
חלקם מהווים קונצנזוס וחלקם יותר שנויים במחלוקת, אבל מה שבטוח – כולם זורקים את הכדור ביד שמאל.
בואו נצלול לנתונים של השחקנים השמאליים המצליחים ביותר.
מתוך 189 שחקנים שנבחרו להיכל התהילה, 14 שחקנים היו בעלי יד שמאל חזקה (צפויים להצטרף בעתיד הלא רחוק – כריס בוש ומאנו ג'ינובילי).
הבולטים מבין השחקנים השמאליים הם ביל ראסל, כריס מאלין, דייב קאוונס, דיוויד רובינסון ועוד.
קטונתי מלקבוע קביעה כלשהי בנושא, אך ייתכן שהייחודיות של השמאליים עוזרת להם, במובן זה שיריביהם הימנים מתקשים לצפות את התנועות של חבריהם בעלי היד ההפוכה.
להלן מצטייני השמאליים בקטגוריות השונות:
– קליעה: ג'יימס הארדן אחראי על 5 מתוך 11 עונות הקליעה הפוריות ביותר של שחקנים שמאליים בהיסטוריית ה-NBA, כאשר העונה האחרונה מציבה אותה במקום הראשון עם 36.1 נקודות למשחק.
אחריו נמצאים כריס מאלין, גייל גודריץ', נייט "טייני" ארצ'יבלד ואחרים, כאשר הקלעים השמאליים הבולטים בשנים האחרונות הם אייזיה תומאס, מייק קונלי, דיאנג'לו ראסל וג'וליוס רנדל.
/cdn.vox-cdn.com/uploads/chorus_image/image/63907839/usa_today_12583201.0.jpg)
– ריבאונד: הריבאונדר השמאלי הגדול בכל הזמנים הוא גם השחקן השמאלי הכי גדול בכל הזמנים – ניחשתם נכון, ביל ראסל – אשר מחזיק ב-13 (!) העונות עם הממוצע ריבאונד למשחק הגבוה ביותר עבור שחקן שמאלי, כולל 24.7 ריבאונדים למשחק בשיאו.
שמאליים אחרים שהצטיינו בתחום הקטיף הם דייב קאוונס, דיאנדרה ג'ורדן, וויליס ריד ובוב לניר.
– אסיסטים: השחקן השמאלי שמסר הכי הרבה אסיסטים למשחק הוא נייט ארצ'יבלד עם 11.4 בעונת 1972-73. מוסרים בולטים אחרים הם ג'יימס הארדן, גיא רודג'רס, ג'ון לוקאס, לני ווילקנס ובן סימונס שמצטרף אליהם בצעדי ענק.
– חסימה: אולי התחום המוצלח ביותר לשמאליים, כאשר שניים מהחוסמים הגדולים בהיסטוריה היו שמאליים – מארק איטון ודיוויד רובינסון. אחריהם בולטים בוב לניר, ארטיס גילמור, ריף לפרנץ והשם המפתיע – ג'וש סמית'. החוסם השמאלי הבולט בשנים האחרונות הוא דיאנדרה ג'ורדן, שוב.
– חטיפות: העונה המוצלחת ביותר של חוטף שמאלי שייכת לסטיב מיקס, שרשם 2.6 חטיפות למשחק בעונת 1973-74. אחריו משתרכים שמות ידועים יותר כמו הארדן, קונלי ותדאוס יאנג, ומוכרים פחות כמו ליונל הולינס (שהפך למאמן מצליח) ו-ווילבור הולנד.
*יש לציין שחטיפות וחסימות החלו להיספר רק בתחילת שנות ה-70.
מעניין לראות שבעוד בעבר היו סנטרים שמאליים דומיננטיים דוגמת ראסל, קאוונס, ריד ורובינסון, מתחילת שנות ה-2000 הגבוה השמאלי המצליח ביותר הוא כריס בוש שלמרות גדולתו לא היה שחקן ברמת MVP.
קשה להגדיר זאת כמגמה או דפוס, אך בכל זאת בהתחשב בכך שאנשים שמאליים נחשבים ליותר יצירתיים, מעט מפתיע שדווקא בעידן בו שחקני הפנים נדרשים ליכולות מגוונות יותר ויותר לא קיבלנו עדיין שחקן פנים שמאלי ברמה של ענקי העבר.
תודה לאדר ארז על הפוסט
2. יתרון ביתיות הוא עובדה ידועה אבל כל קבוצה חייבת לדעת לנצח גם מחוץ לביתה, וכהוכחה טרייה אפשר לציין את
האלופה טורונטו, שניצחה את כל שלושת משחקי החוץ שלה בסדרת הגמר נגד האלופה היוצאת מגולדן סטייט.
אז נכון, לא כל קבוצה היא הווריורס של עונת ה 9-73 ב-2015/16, שניצחה 34 מ-41 מחוץ לביתה בעונה הרגילה, אבל אף קבוצה לא יכולה לסמוך רק על היכולת במגרש הביתי.
את הלקח הזה למדו על בשרם הקינגס של עונת 1990/91.
היו הרבה קבוצות גרועות בתולדות הליגה, וזה לא מפליא שהן הפסידו הרבה משחקי חוץ, אבל סקרמנטו לא הייתה קבוצה כל כך גרועה ולמעשה ניצחה 24 משחקים בארקו ארנה, שלושה ניצחונות ביתיים יותר מה שהשיגה הניו-יורק ניקס, השמינית במזרח.
הבעיה של סקרמנטו הייתה ששחקניה לא הציגו יכולת הקרובה להיות דומה מחוץ לביתם והפסידו שיא NBA של 40 משחקי חוץ.
זה הוביל אותם למקום אחד לפני האחרון במערב והרחק מהפלייאוף.
שלא תטעו לחשוב שהיה מדובר כאן בהרבה חוסר מזל. 31 מההפסדים הנ"ל הסתיימו ב10 נקודות הפרש או יותר, כשרק 4 מההפסדים מסתיימים בפחות מ-5 הפרש.
אז מי היא אותה קבוצה יחידה עליה סקרמנטו הצליחה לגבור בביתה? היו אלה הבולטס אותם הצליחו הקינגס לנצח במשחק הראשון שלהם במזרח באותה עונה.
אחרי אותו ניצחון בנובמבר הקינגס נחלו 37 הפסדי חוץ רצופים שביחד עם העונה שאחרי הצטברו לשיא נוסף של 43 הפסדי חוץ רצופים.
3. קארל-אנת'וני טאונס היה הבחירה הראשונה בדראפט וגם רוקי העונה, אבל חוסר ההצלחה של קבוצתו מיניסוטה גורר עליו לא מעט ביקורת וטענות ל"רכות" או "אנמיות".
למרות הביקורת, כדאי לדעת שטאונס דווקא היה סלע של יציבות בשנותיו הראשונות בליגה, ולמעשה לא פספס אף משחק בשלוש העונות הראשונות וגם בעונה האחרונה (2018/19) עד לפגרת האולסטאר.303 משחקים רצופים לפתיחת הקריירה שבכולם גם עלה בהרכב הפותח, לא הסיטו אותו מהמסלול, לא עייפות, לא פציעות ולא כל תירוץ אחר.
מה כן גרם לו לשבור את הרצף המרשים? אחרי האולסטאר העונה טאונס ישב לצד הנהג בדרכו לשדה התעופה לקראת הטיסה לניו יורק למפגש מול הניקס.
הרכב בו נסע נקלע לתאונת דרכים וטאונס נאלץ להחמיץ את הטיסה הקבוצתית, אבל לא זה היה מה שמנע ממנו להתייצב למשחק כרגיל.
הוא תפס טיסה מסחרית מאוחר יותר והגיע לניו-יורק בזמן אבל כתוצאה מעוצמת התאונה, טאונס ספג זעזוע מוח קל, מה שמנע ממנו לראשונה בחייו לעלות לפארקט. ה
הוא החמיץ גם את המשחק הבא אבל חזר לשגרה לאחר מכן לאחר שעבר את פרוטוקול זעזוע המח של הליגה. מי יודע? אם לא התאונה אולי היינו מדברים על הרצף הארוך ביותר של שחקן מפתיחת הקריירה שלו.
4. עונת 2013/2014 הייתה עונת התפכחות עבור הברוקלין נטס שחשבו שאסופת כוכבים מזדקנים תוכל להצעיד אותם קדימה. פול פירס, וקווין גארנט הגיעו מבוסטון בעסקה הידועה לשמצה ויחד עם, ג'ו ג'ונסון, ג'ייסון טרי ואנדריי קירלינקו הם כבר היו מעבר לשיא.
אבל, זה עדיין לא תירוץ למה שהתרחש על הפרקט של הברקליס סנטר ב-31 לינואר 2014.
הנטס שהיו טיפה מתחת למאזן חצוי עם 23-20 פגשו בקבוצה הצעירה והדינמית מאוקלהומה סיטי בראשות שחקנם לעתיד קווין דוראנט, ללא ראסל ווסטברוק הפצוע.
אולי הייתה זו העובדה שקירלינקו וברוק לופז לא שיחקו, אבל המשחק היה גמור כבר בחצי כשהת'אנדר קולעים מכל מקום ומובילים 35-63.
כבר בחצי היה יתרון ברור בכדורים החוזרים לקבוצה מ-OKC עם 23 לעומת 12 בלבד של הנטס.
במקום להילחם על כבודם הנטס המשיכו להיות נרפים כשבחצי השני התאנדר מורידים עוד 18 כדורים חוזרים ,בזמן שהנטס מצליחים לאסוף רק 5 עלובים משלהם.
בסיום המשחק ברוקלין אמנם צמצמו והתוצאה עמדה על 95-120 אבל הנטס נכנסו להיסטוריה כקבוצה שהורידה הכי מעט ריבאונדים במשחק בודד עם 17 בלבד.
הנטס הצליחו לאסוף רק 57% מהכדורים החוזרים מתחת לסל שלהם ורק 9% מאלה שתחת הסל של היריבה.
"הירבו" לתת כתף: פול פירס עם 5 ריבאונדים ושון ליבינגסטון עם 4.
5. למרות שמעולם לא היו ספקות לגבי כשרונו הרב, הקריירה של סטפן מארברי מעולם לא הגיעה לגבהים אליהם הגיעו חלק מחבריו למחזור הדראפט המצוין של 1996.
למעשה, מארברי נפלט סופית מהליגה בשנת 2009, כשהוא בן 31 בלבד.
הסיום העגום לקריירה של מארברי בליגה הטובה לעולם הוביל אותו להעלות סרטון תמוה לרשתות החברתיות, בו הציע את שירותיו כמפרסם לחברת וזלין, ומאוחר יותר אכל את המוצר (שלא נועד לאכילה).
לצד אנשים שדאגו לשלומו של מארברי, היו כאלה שצחקו על המצב אליו הגיע ואף העלו פארודיות בנושא.
על התקופה הזו בחייו סיפר מארברי: "רציתי למות. רציתי להרוג את עצמי באותם ימים. זה לא היה קשור לכדורסל, זה היה קשור אליי, כי הייתי מדוכא והייתי חולה".
מאוחר יותר, מארברי עבר לשחק בסין וסיפר לימים כי החליט לעזוב מקום בו שנאו אותו (ארה"ב) למקום בו אהבו אותו.
"למה שארצה לחזור למקום בו שונאים אותי? אין בכך כל היגיון".
לשמחתנו, מארברי הצליח להשתקם בסין, ולאחר שנים בהן כיכב בליגה הסינית והפך להיות מזוהה עמה, הוא הפך בשנת 2019 למאמנה של "בייג'ינג רויאל פייטרס".
מעורר השראה, הקמבאק של מארבורי בסין. זה לא קל להתחיל מחדש במקום כל כך רחוק מאזור הנוחות.
.
תודה, חברים. נהדר. כרגיל.
הממתק של הקיץ
תודה
תודה!
מארק איטון היה חתיכת גופה, מן קוז'יקרו מתוח ל2.24 מטר.
וגם חתיכת חוסם…
תענוג הפינה הזו
ממש
🙂
בתור שמאלי ידוע ( מלידה ) , אני חש קצת אי נוחות מכך שהשיקוצון המזוקן משתייך ל"משפחה שלי".
טניס הוא ענף הספורט שבו הייחוד של השמאליים בא לידי ביטוי יותר מכל ענף אחר. לא בכדי אחוז גבוה מאלופי הטניס , הרבה יותר משיעורם באוכלוסיה , הינם שמאליים . הגדולים ביותר – מקנרו , קונורס, נברטילובה , נדאל , מוניקה סלש , וראש וראשון לכולם – רוד לייבר האגדי .
תענוג כרגיל חברים.
שאלת הטריוויה לשבת בעקבות עובדה 1:
מי המועדון היחיד שבשורותיו שני שמאליים קלעו 50 נקודות במשחק בודד.
יוסטון
מי?
הארדן הראשון. קלווין מרפי השני?
לא שמאלי
שאלה יפה, אחרי קצת מחשבה וקצת חיפוש באינטרנט הגעתי לתשובה (אחד מתחיל ב-מ' ואחד ב-ב'). מה שבטוח, אין מה לחפש את התשובה כאן בכתבה 🙂 לפחות אחד מהם באמת אולי היה ראוי לאזכור.
יצא משום מה בפורמט עילג קצת, בכל מקרה הקבוצה שאני דיברתי עליה היא לא יוסטון
יפה, האיזכור של שניהם היה המוטיבציה…
זה נחשב אם אחד מהצמד עשה זאת במדי קבוצה אחרת?
לא…
חבל. רציתי כבר להתחכם ולכתוב ששיחקו שם 3 שמאליים עם 50 ברזומה…
אני רואה שממש משעמם לך אז תמצא את הלפטי הראשון במועדון האכילס .
עידו יכול להיות שאתה מדבר על ארטיס גילמור ודיוויס רובינסון, אני לא בטוח עם גילמור קלע 50 בספרס אבל הוא היה שחקן מדהים בABA, גם גינובלי קלע 50 אם אני לא טועה לא?
ניחוש יפה חייב לומר אבל גם גילמור וגם מאנו מעולם לא הגיעו ל-50.
מדהים שהם היחידים. ועוד בקבוצה שחוץ מקארים יש רק 4 משחקי 50+ בנקודות, והם אחראים ל-3 מתוכם (הרביעי של ה-MVP המכהן).
מייקל רד וברנדון ג'נינגס במילווקי, למי שעוד תוהה.
"לא כל קבוצה היא הווריורס של עונת ה 9-73 ב-2015/16, שניצחה 34 מ-41 מחוץ לביתה בעונה הרגילה" –
היא גם סיימה את משחק הבית במאזן הדמיוני 2-39. שני הפסדים בלבד בעונה שלמה.
ואז הוסיפה שני הפסדים ביתיים בלבד בסדרת הגמר. בשני משחקי הבית האחרונים 🙂
מאזן הבית שלהם היא שני באותה עונה לזה של הספרס שסיימו 1-40 בבית.
הסלטיקס של בירד בשתי עונות רצופות השיגו 2-39 ואח"כ 1-40 בבית כשהשנייה היא עונת האליפות השלישית.
מעולה, תודה רבה
מצוין בהחלט וגם התגובות מעניינות